בפעמים שזכו במנדטים היו למפלגות הללו הישגים נאים. גולדה מאיר הובילה מותג קיים, אך יש לציין שבראשותה זכה המערך במספר המנדטים הגבוה ביותר שאליו הגיעה מפלגה אי פעם. דווקא בימי חוסר ודאות לאחר מותו של לוי אשכול, גולדה מאיר שמוצגת כמועמדת פשרה הובילה את המערך לניצחון אדיר. היא גם ידעה לשמר את ממשלת האחדות שהנהיג אשכול והייתה ראש הממשלה בתקופה של מלחמה קשה בטרור.

בדומה לגולדה מאיר, גם ציפי לבני ושלי יחימוביץ' קיבלו מותג קיים ובשנים של היעדר הנהגה הצליחו לשמר את כוחה של מפלגות העבודה וקדימה. ובשונה מגולדה מאיר, שתיהן איבדו את ראשות המפלגה לאחר ביקורת קשה על חוסר נגישותן ועל חוסר יכולתן בניהול גופי וכספי המפלגות בצורה שקופה. גולדה מאיר שונה ראשית משום שאיבדה את הנהגת המפלגה מרצונה החופשי והודיעה על התפטרותה מראשות הממשלה והמפלגה, ושנית לאור הנסיבות ההיסטוריות – ככלות הכל לא מדובר בראשת מפלגה מהאופוזיציה, אלא בראש ממשלה שהנהיגה את המדינה באחת משעותיה הקשות וקיבלה אחריות על הביקורת הציבורית.

מעניין לראות איך מי שלא קיבלו להנהיג מפלגה מבוססת העפילו לכנסת, ואיך גם סיימו את דרכן:

* רחל כגן עמדה בראש מפלגת ויצו גם באספת הנבחרים בימי טרום הקמת המדינה. היא הייתה ממקימיה וכיהנה באספת הנבחרים שנים ארוכות. לאחר מותה של הנרייטה סולד, קיבלה על עצמה את ראשות המפלגה וירשה גם את תיק הסעד בוועד הלאומי, ולמעשה הייתה בדרג שר. מתוקף תפקידיה אלו חתמה על מגילת העצמאות ובאופן טבעי הובילה את המפלגה בבחירות לכנסת הראשונה. המחלוקות החלו מהר מאוד. עוד לא מדובר היה בגוף שמטפל בענייניו הפנימיים של היישוב היהודי. מדובר במדינה, בתקציב ובאינטרסים כלכליים ומדיניים שיש להצביע עליהם. כגן עמדה מול לחצים אדירים של נשות ויצו והחליטה שהארגון לא יתמודד שוב כגוף פוליטי. את השאיפות האישיות שלה להמשיך ולהשפיע מימשה עשור מאוחר יותר כשנבחרה לכנסת מטעם המפלגה הליברלית.

* שולמית אלוני הקימה את התנועה לזכויות האזרח והשלום לקראת בחירות 1973. היא כיהנה בכנסת תחת בשנים 1969-1965 ומצאה את עצמה מחוץ לרשימת המועמדים בעקבות מחלוקות אישיות עם גולדה מאיר. את הישגיה מארבע שנות הכהונה הראשונות, את היותה מייסדת המועצה לצרכנות, את היותה עורכת דין בימים שלא היו רבות כמותה ואת היותה מחברת ספרי הלימוד לאזרחות שנמצאו בכל בית – כל אלה שירתו אותה להקים את רצ. אלוני עשתה חישובים פוליטיים מדויקים ונכונים. כך למשל, מספר שלוש ברשימתה הייתה מייסדת התנועה הפמיניסטית שגררה אחריה מצביעות רבות. בתחילה לא הייתה המפלגה מזוהה באופן חד כל כך כמפלגת שמאל סוציאליסטית. מרגע שנכנסה לכנסת, כבר לא יצאה, וכך לאט לאט גיבשה את מקומה האידאולוגי. ב-1974 הייתה לשרה השנייה בתולדות ממשלת ישראל, ובשלהי שנות השמונים הנהיגה את הסיעה הגדולה ביותר באופוזיציה. ב-1992 החלה לרוץ עם שינוי ומפ"ם ברשימה אחת. היא זכתה להישג מרשים של 12 מנדטים ומונתה שוב לשרה. ההתפתחויות הללו – החיבור, הגודל והתמסרותה לתפקידה כשרה – הביאו ב-1996 לכך שיוסי שריד נבחר תחתיה להנהיג את המפלגה.

* זהבה גלאון צמחה בשורות רצ ומרצ. בשנות השמונים עבדה תקופה במטה המפלגה והייתה עוזרת למזכ"ל ובשנות התשעים נבחרה למזכ"לית. אחרי כהונה של למעלה מעשר שנים כחברת כנסת, נבחרה להנהיג את המפלגה ומסתמן שהיא כאן להישאר.

כמה נקודות מעניינות נוספות:

* ארבע פעמים התמודדו מפלגות נשים - מפלגת ויצו הצליחה להכנס לכנסת הראשונה בעקבות היסטוריה ארוכה של כהונה באספות הנבחרים ופעילות המאבק לזכות בחירה לנשים שהחל שלושה עשורים קודם לכן. מפלגת הנשים הדתיות שהתמודדה באותה מערכת בחירות הוקמה בעקבות סירובה של החזית הדתית המאוחדת להתיר התמודדות נשים במסגרתה. על אף שהיו קרובות לעבור את אחוז החסימה, ההתמודדות הייתה בבסיסה מחאה פנים-מפלגתית ובלאו הכי לא כוונה לציבור הנשים בכללותו.
מפלגת נס התמודדה לכנסת התשיעית אך לא היו בה דמויות מפתח, התנועה הפמיניסטית נתפסה כעוף מוזר ומעורבותה של חברת הכנסת מרשה פרידמן יתכן ופגמה בתמיכה במפלגה עקב דעותיה המדיניות. התמודדות מפלגת הנשים ב-1992 היא מקרה מעניין של נשים בעלות שם, פעילות למען זכויות נשים שבחרו להעלות את הנושא לסדר היום. במקרה או שלא במקרה, באותן בחירות זכתה שולמית אלוני בהישגה הגדול. מפלגת הנשים של 1992 ניסתה להתמודד גם ב-1999 אך פרשה קודם ליום הבחירות עקב קשיים כלכליים.

* ברמת הסטטיסטיקה - לאחר שולמית אלוני שהתמודדה בבחירות לכנסת שש פעמים כיושבת ראש מפלגה, ניצבת אסמה אגבארייה עם ארבע התמודדויות. מרתק לראות את מפלגת דע"ם שעמדו בראשה שתי נשים (אגבארייה החליפה את סאמיה חטיב), שתי נשים ערביות יש לומר, שלא מדברת לא על נשים ולא על בעיות המגזר. מפלגת פועלים שבחיי היום-יום מפעילה את עמותת מען לקידום זכויות פועלים. עם כל הכבוד לחברות הכנסת הערביות פורצות הדרך – חוסניה ג'בארה (מרצ), נאדיה חילו (עבודה) וחנין זועבי (בל"ד) – יש כאן אמירה פורצת דרך בכל הנוגע לנשים מנהיגות במגזר. לא משובצות ברשימה ארוכה של מועמדים, לא נכנעות לתכתיבים, לא רואות את עצמן כנציגות של חוג כזה או אחר – פשוט מנהיגות שמבקשות לקדם שינוי.

​

* דע"ם איננה המפלגה החברתית היחידה. מרים גהתיה הקימה עוד ב-1981 מפלגת גמלאים וקשישים. ב-1996 הקימה נאוה ארד מפלגה דומה, מפלגת גיל, שבהמשך זכתה להכניס שבעה חברי כנסת (ב-2006) כשארד כבר לא יושבת ראש אבל משמשת כמזכ"לית המפלגה. רות דנינו הייתה פעילה במפלגת גיל והתמודדה בראש מפלגת חיים בכבוד.

* חלק מהנשים שניסו את מזלן ללא הצלחה מצאו עצמן משתלבות בפוליטיקה כשחקניות משנה. מפלגתה של טובה סנהדראי הוקמה מלכתחילה בהתרסה על אי שילוב נשים ברשימה המאוחדת של המפלגות הדתיות; בהמשך נבחרה לכנסת מטעם המפד"ל והגיעה למעמד סגנית יושב ראש הכנסת. חמישה עשורים לאחר מכן, פנינה רוזנבלום הצטרפה למפלגת הליכוד וכיהנה גם היא תקופה קצרה בכנסת. רינה רמות היא חברה פעילה במפלגת העבודה. רות רזניק הייתה למעלה מעשור חברת מועצת העיר בהרצליה.