סבתא יקרה,

 

אני מתנצל על התשובה שבאה באיחור. אני מניח שהדוד ז'יגה ענה לך בזמנו אבל תשובותיו ודאי לא נתנו מענה לשאלות הרבות ששאלת על הקרובים בפולין, בגרמניה וברוסיה.

 

אני מתנצל על התשובה המאוחרת. את המכתב ההוא  שנכתב אחרי חג הפסח 1940 מצאנו רק ב-2013 בין הניירות של סבא. כן, הבן הקטן שלך שרד את המלחמה ההיא. הוא עלה לארץ ישראל ונפטר ב-2012.

 

ברשותך, אני מבקש לעדכן אותך בגורל היקירים שהתעניינת בהם במכתב האחרון ההוא. מאז 2013 נודעו לנו פרטים רבים אודות הגורל שנגזר עליהם.

 

כתבת: "הכאוס העולמי לא רוצה לבוא על סיומו ואנו מקבלים מכתבים כואבים מכל הצדדים. אינני יודעת אפילו לומר היכן נמצאים אחי, אחותי ומשפחותיהם."

 

ובכן, אחיך ומשפחתו נמלטו מפולין לסיביר. הם שרדו שם את המלחמה בתנאים  קשים ולבסוף חזרו להתגורר בלודז'. הוא נפטר שם בשיבה טובה וגם רעייתו. שלושת הילדים נישאו ואת הבן אפילו ביקרתי בביתו בפולין לפני 15 שנים. ודאי תשמחי לדעת שאחרי נתק של שישים שנה, אנחנו בקשר עם משפחת אחיך והנכדה שלו ביקרה אצלנו רק בשנה שעברה.

 

גורלה של אחותך צילה לא ידוע לנו. צילה ובעלה דוד לא חזרו מהמלחמה. גם הבן אדולף והבת נטע לא חזרו. עוד לא התחקיתי אחר הגורל המדויק שלהם אך ברור לנו שלא נותר מהמשפחה שריד.

 

"זיסל קיבלה סוף סוף הודעה מהבן הצעיר שהגיע לרוסיה. הוא שבע רצון.", המשכת וכתבת. 

 

סבתא יקרה, השורות הבאות ודאי לא יהיו קלות. את כבר יודעת זאת מהגורל שנגזר גם עליך באופן אישי.

 

זמן קצר אחרי שכתבת את המכתב, גיסך מוריץ נרשם כתושב בגטו קרקוב. אני לא יודע לומר אם זיסל הייתה איתו שם. היא נלקחה לאושוויץ ומאז לא נודעו עקבותיה. מוריץ – לגביו ידוע לנו שהוא הוצא להורג בקבר אחים שנכרה בגרבוביץ.

 

את כותבת על בנם הצעיר לאופולד. הוא אכן עבר תלאות רבות – גורש מגרמניה עקב היותו פולני, נמלט מפולין עקב יהדותו והוא אכן הגיע לרוסיה כמו שנודע לך. הוא התיישב בעיר טולה, אולי אפילו התחיל שם בלימודים אבל המסלול שלו נקטע חודשים ספורים אחרי שנודע לך שהוא שבע רצון ממקום מגוריו. הוא בחר להתגייס לצבא האדום ובדצמבר 1941 נשפט במשפט צבאי בגין היותו בעבר אזרח גרמני ונגזרו עליו עשר שנות מאסר באחד הגולאגים. אחוז הניצולים של אותם מחנות ידוע היום כאפסי.

 

למוריץ ולזיסל אין צאצאים חיים. הבן הגדול דוד נשלח למיידאנק והבן זיגמונד אמנם מופיע ברשימות הניצולים ממחנה בוכנוואלד, אך הוא נפטר כעבור שבוע במאי 1945 ממחלת הטיפוס.

 

"זלמה לא הגיבה למכתבים האחרונים ששלחנו אליה. אני מקווה שהיא לפחות בקו הבריאות."

 

כן, סבתא. זלמה נאלצה להימלט מגרמניה כפליטה. היא השאירה אחריה הכל ובדרך לא דרך הצליחה לעלות לארץ ישראל.

 

המשכת ולא ויתרת: "אינני מקבלת כל סימן חיים מהעיירה כשאנוב. אינני יודעת מדוע מילה לא כותבת."

 

סבתא, אני מניח מהניסוח שכבר ידעת שלא לשאול על גורלה של ארנה. מילה נשארה בגטו כשאנוב וטיפלה בתינוק שארנה השאירה אחריה כשהלכה לאושוויץ. התינוק לייבוש זכה אולי לגורל הנורא מכולם. בזמן שמילה נאלצה לעבוד בגטו, היא השאירה אותו מדי יום אצל אחת מתושבות הגטו. קורבן היא המילה הטובה ביותר למה שאירע לו בהמשך – כשהוא נמצא תחת טיפול של אישה זרה, הוא נמסר לגרמנים במסגרת מכסת הילדים היומית שנדרשה. מילה נאלצה לחיות עם הסיפור הנוראי הזה. היא שרדה ארבע שנים של עבודת פרך במפעל תעשייתי ואני עוד זכיתי להכיר אותה.

 

"גיורגי עתיד להתחתן ב-26 במאי.", שיתפת את המשפחה בישראל.

 

אני מקווה, סבתא, שהצלחתם להגיע לחתונה ולשמוח יחד. הבן דוד גיורגי התחתן ובנובמבר 1941 גם נולדה לו בת בשם אידה. הוא עצמו לא הכיר אותה לאורך זמן, הוא גויס לשירות העבודה ההונגרי ובינואר 1943 נלקח בשבי ונהרג. אשתו קלרה ניצלה מברגן בלזן אבל בינואר 1945 הבת הקטנה, עוד לא בת ארבע, נרצחה גם היא. מהמשפחה הזו לא נותר זכר.

 

 

 

למעשה, אני לא יודע לומר אם את יודעת מה עלה בגורלו של סבא שלמה. בזמן שאת שהית בגטו ונלקחת לתאי הגזים באושוויץ, סבא נלקח במאי 1944 למחנה גרוס-רוזן. גם הוא הועבר לאושוויץ ומשם הוצעד בצעדת מוות ממושכת לכיוון מחנה דכאו. הבית שלכם הולאם על ידי הרשויות ולמעשה לא נותרו לנו זכרונות עד שהתגלה המכתב לפני שנתיים.

 

אני מתנצל שלא הגבנו מוקדם יותר. אולי בגלל שלא הייתה לנו כתובת למשלוח התשובה. אולי כי הייתי צריך לחקור מה עלה בגורלם של כל מי שהתעניינת בהם.

 

סבתא, לא שאלת על הגורל של רבים אחרים. המשפחה שלך ושל סבא עברה גיהנום עלי אדמות. ממשפחתה של אחותך אין זכר. מבין כל הגיסים והגיסות שלך, רק אחת המשפחות קיימת עד ימינו.

 

אבל דעי לך, שני הבנים שלך ניצלו. הם גידלו משפחות למופת והיו בעלי שם במקצועות שבחרו. הבן הצעיר שלך אפילו זכה להתמנות על ידי נשיא המדינה היהודית הריבונית לתפקיד נגיד בנק ישראל. אני יודע שזה היה מסב לכם נחת רבה. הוא תמיד דיבר עליך באהבה גדולה.

 

 

כבר כתבתי ארוכות והשתדלתי לתת לך תשובות, אבל משפט אחד במכתב שלך הרעיד אותי באופן מיוחד: "עלינו להתמודד עם המציאות כמו רבים אחרים. לבסוף, הרי שאם אלוהים גזר עלינו את הגורל הזה, הרי שאין איש יכול לעזור לנו עד שאלוהים יעזור."

 

אני מקווה שהורשת לנו את תעצומות הנפש שמכיל המשפט הזה. איך נותרת חדורת אמונה? האם היית כותבת היום את מה שכתבת אז? האם רצח עם הוא באמת גורל שנתון לחסדי האל? מהצד שלי, השארת אותנו עם הרבה שאלות פתוחות.

 

שלך,

 

שביט